ההסטוריה הקולינארית של קיבוץ אייל 

תולדות היחס שלנו אל האוכל משקפים, במידה רבה, את תולדותיו של הקיבוץ.

בהתחלה התייחסנו אל האוכל, כמו אל שאר הצרכים הפיזיים, בצנעה ובצמצום. חדר האוכל, שאליו התייחסנו דווקא במלוא הרצינות, התחיל כצריף גלמוד בראש הגבעה, לא רחוק מהמכבסה. שם, סביב שולחנות רעועים, לעסו ראשוני הקיבוץ את לחם העוני שלהם, עם גבינה לבנה , עגבנייה ומלפפון, תוך עיון כבד-ראש ב"למרחב", עיתון הבוקר של "אחדות העבודה", המפלגה של הקיבוץ המאוחד. לא היה ספק מי חשוב יותר מבין השניים - האוכל או העיתון.

לא היה מה למהר לחדר (5 מ"ר), ששכן בצריף עץ רעוע ומוכה עכברים.

 * * *

העברת חדר האוכל למבנה בנוי למרגלות הגבעה, ניבאה את השתלטות בוגרי "המחנות העולים" על הקיבוץ שמייסדיו, העולים מאירופה, נטשו אותו בהדרגה. סביב שולחנות פורמייקה ירקרקה, שבמרכזם הכולבויניק המפורסם, הסבו חברי הקיבוץ בשישיות , כשהתורנים דוחקים "למלא שולחנות". לאחר שהתיישבנו סביב השולחן, היו התורנים מניחים את צלחת הירקות, הלחם והגבינה, ומבררים באיזו חביתה חשקה נפשנו. אחר כך הגישו קנקנים עם מים רותחים, לתה. הצלחות והכוסות היו מפלסטיק כחול, הסכו"ם היה מכל הסוגים הקיימים בשוק. אבל עם האוכל חולק עיתון "דבר" של ההסתדרות הכללית, וזה היה יותר חשוב מעיצוב המנות.

פעם בשבוע, ביום רביעי בערב, היו מחלקים לחמניות, גבינה צהובה ופרוסות נקניק סלמי. לא היה חבר שויתר על ארוחת ערב באותו יום. כשהיה חסר כסף - ורוב הזמן היה חסר - לא חילקו. חברים שמסיבה זו או אחרת העדיפו לאכול בחדר את ארוחת הערב, היו שולחים נציג, בדרך כלל עטוף בדובון (בקיץ כולם באו לחדר האוכל), לקחת אוכל. האוכל שעל העגלה- ירקות, לחם, ביצים קשות וגבינה לבנה- היה חופשי. מקור אחר לקניית אוכל לא היה. גם לא כל כך היה מקום לאכסן בחדר הקטנטן (15 מ"ר) הרבה אוכל. מה שלקחו - אכלו באותו ערב.

בארוחות הצהריים הייתה עגלה מחוממת סובבת בין השולחנות, והתורן היה ממלא את ה"דייסיות" ב"דייסה" (אורז או תפוחי אדמה) וב"ירק חם", ואת ה"מרקייה"- במרק היום. אחר כך היה שואל מה רוצים. עוף מכובס, מזונם הקבוע של הדיאטטיים שהביאו פתק מהמרפאה, היה שיא המאוויים. חברות בהריון קיבלו כבד עוף. גולאש היה האופציה הסבירה. בדרך כלל הסתפקנו בקציצות או נקניקיות או פרוסות מטוגנות של כבד בקר. (פרוסות כבד היו, אגב, המנה שהוגשה ביום בו ביקר סגן שגריר ארה"ב באו"ם באייל. רוני הציע לו באדיבות "HAVY "...). האוכל, בדרך כלל, היה טפל מידי או מלוח מידי, או קר מידי. ביום הולדתך, אם נולדת בין ינואר ליולי, היו מגישים לך מגש ובו סטייק, צ'יפס ופרח. בסביבות יולי היה נגמר גם לכך התקציב...

גולת הכותרת של חדר האוכל היו ערבי שבת וחג. השולחנות סודרו ב"ח" גדול, גיליונות נייר לבן מכוסים בניילון שקוף נפרסו עליהם. לפני כל כסא הונחו צלחת וכוס פלסטיק, סכו"ם, וכמובן - כולבויניק מבריק וקערת שקדי מרק. החברים, לובשי חולצות לבנות וחפופי שיער, היו זורמים פנימה ומתיישבים זה מול זה לאורך השולחנות. מרכז ועדת תרבות וחברה שמטפחת מכסה את ראשה, מתייצבים בכניסה למטבח, ליד שולחן השבת מכוסה המפה. החברה מדליקה נרות שבת, והרכז קורא שיר, מנסה להתגבר על המולת השיחות שאצל השולחנות. ואז פורצים החברים בשירה אדירה, מקצבית וסוחפת. חברי הגרעין הצעיר שואגים במלוא גרון והחברים הותיקים מהמהמים ומקישים במזלגות על הכולבויניק. בני גרעין "עפיר" מגחכים במבוכה, בנות "יוגב" שרות בשני קולות, וכולם שופכים את ליבם בתחושת יחד משכרת. לפני שהשירה גוועת פורצים התורנים עם עגלה עמוסה מרקיות מהבילות ומחלקים בין השולחנות את מרק העוף. מיד אחרי כן מגיעות הדייסיות עם האורז הלבן או תפוחי האדמה האפויים והירק החם: אפונה ירוקה, גרעיני תירס או כרוב מאודה. ואז מגיע שיא הערב: מן המטבח מתגלגלת עגלת החימום עמוסה אחת לשבועיים בשניצלים ואחת לשבועיים ברבעי עוף צלויים. החולים מקבלים קציצות עוף אפורות ואיש לא מקנא בהם. הצמחונים נאנחים בייאוש: שוב קציצות ירק...

לאחר כל ארוחה היינו "מורידים" את הכלים לחלון בקיר הפונה למטבח. שם, עוטי סינרי גומי ירוקים, היו תורני שטיפת הכלים מקללים את היום בו הגיעו לקיבוץ. הכלים היו גולשים במגלשת נירוסטה אל הכיורים מלאי המים והסבון. בכיור אחד ניקו, בשני שטפו והעבירו אל עגלות הכלים שמאחור. האוכלים היו מנחשים לפי הידיים מי התורנים, וחלק מהם היו מיומנים בזריקת הצלחות בזווית שתרטיב את השוטפים. השוטפים ניסו לנחש לפי המחשופים מי הזורקות...

מי שהיו לו שאיפות קולינאריות יכול היה לבטא אותן בפריצה למקררי המטבח או בשמירת הלילה. שומרי הלילה היו צריכים להכין אוכל לחולבים ולשומרות. אם "אכלת אותה" היית צריך להכין אוכל גם לחבר'ה ממשלוח העופות, לחורשים בגד"ש וסתם לחברים שנדדה שנתם. התפריט היה קבוע: סלט חתוך קטן, מקושקשת או שקשוקה והרבה הרבה צ'יפס עם בצל. מדובר בארוחה שהייתה נאכלת לאחר חצות...נו, טוב, היינו צעירים... (אגב, השומרים היו מכינים את הארוחה משעה 11 בלילה. עד אחת אחרי חצות היו אוכלים, מעשנים ומקשקשים. עד ארבע היו ישנים בטנדר ואז מתחילים להשכים את החברים לפי רשימת ההשכמות. לזה קראו "שמירת לילה").

מי שבאמת רצה לאכול טוב היה קופץ לחומוס בקלקיליה או נוסע לשבת להורים...

* * *

השלב הבא היה מהפכני: מימין לכניסה העמידו ארבע שולחנות מתקפלים ועליהם החידוש האמריקאי: הגשה עצמית ! בשורה ארוכה, בכלי נירוסטה נוצצים, היו מונחות ארוחות הבוקר והערב - ירקות שטופים, זיתים, גבינה לבנה, גבינה לבנה עם זיתים, גבינה לבנה עם בצל ירוק, ביצים קשות ורכות, 2 מיכלים של חלב לא מפוסטר מהרפת - אחד חם השני קר- ולחם. לפעמים היה דג מלוח או מעושן. בחורף נוספה דייסה בבוקר ומרק בערב. לפעמים - לחם שום. כשאחראית ההגשה הייתה מתפרעת היו טוסטים דמויי פיצה או שקשוקה, או כדורי גבינה בטעמים שונים. בשבת בבוקר - לחם מטוגן לכל דורש עם ממרח שוקולד.

בצהרים יכולת לבחור בין צורה אחת של בישול עוף לבין סוג זה או אחר של בשר מעובד שהציע המגיש. בעצמך העמסת על הצלחת תפוחי אדמה או אורז, סלט ולחם. לחולים הייתה מנת דיאטה. לצמחונים: קציצת ירק...

בערך באותה עת שודרגו דירות הקבע ופינות האוכל הפצפונות, שבקושי הספיקו להכנת קפה, צוידו במטבחונים שכללו שיש, טוסטר ומקרר בכל דירה. ה"הגשה" גם הפכה את לקיחת האוכל לחדרים לקלה יותר. החברים עם השקיות הקדימו ולקחו אוכל לשלושה- ארבעה ימים, בעיקר מהצ'ופרים. החברות היו מרוקנות את המקררים שבמטבח מירקות למרק. המהדרין היו לוקחים גם ממה שנשאר מארוחת הצהריים. בחדרים התחילו לבחוש בסירים וריחות ביתיים פשטו בקיבוץ עם ערב. הלהיט היה מרק, חביתה וסלט. מידי פעם בישלו משהו צמחוני כמו פשטידה או הקפיצו קישואים וגזר, אפו תפוחי אדמה או בישלו אורז. בחורף לא היה לחדר האוכל שום סיכוי. החדר והאוכל היו חמים יותר בבית שהיו בו כבר שני חדרים (45 מ"ר !!) וגם היו בו כוסות זכוכית... עד מהרה מצאו החברים שהגיעו לחדר האוכל את כלי הנירוסטה ריקים. התורנים המתוסכלים הרגישו שהם מכינים את האוכל עבור החדרים... הסולידאריות הקיבוצית פינתה את מקומה לטובת הקיבה הפרטית...

 * * *

 עידן האקונומית תמי נפתח בשקט, בשיא השפל הקולינארי. לא היה כסף, לא היו אוכלים, חדר האוכל המשופץ היה שומם ומוזנח. תמי הכניסה נורמות וסטנדרטים חדשים. ארוחות הצהריים נהפכו לארוחות גורמה עם חמישה סוגי בשר, שלושה סוגי פחמימות ושפע סלטים, בעגלות הגשה מחוממות ומקוררות. עד מהרה החלו חברים לחזור לארוחות צהריים גם מתל אביב. אמנם עיינו, תוך כדי לעיסה, במדור הספורט של "מעריב", "ידיעות" או "הארץ" - אבל הלב, הלב כבר היה בצלחת. ארוחות הבוקר והערב הוגשו בפאר נוצץ - אבל תוכנן היה כבעבר.

 אז נחנכה המרכולית הראשונה - "התקציבית". בחדר האוכל, על שולחנות ההגשה הישנים, הוצעו לחברים, פעמיים בשבוע, בערב, מצרכי היסוד בחינם (ירקות, ביצים, חלב, גבינה ולחם), ובתשלום: מעדני חלב, גבינות משודרגות, נקניק... היה זה ניצחון בנוקאאוט לצריכה הפרטית.

 משם קצרה הייתה הדרך למרכולית - ה"סופר" הקטן שלנו: למעדני הבשר, למגוון הקפואים, לערימות הפסטה, למדפי השימורים... כעת החלו החברים להשקיע בספרי בישול. מהסבתות נסחטו בכוח פיזי מתון מתכונים משפחתיים. על השבילים הוחלפו מתכוני בזק מוצלחים. לא היה מי שלא ביקר אצל "יצחק" בכפר סבא כדי לרכוש כלי מטבח חדישים.

 ובצור יגאל נחנך סניף של "קוסמוס"...

 * * *

משנפרץ הסכר כבר אי אפשר היה לעצור: בבתים המשופצים (120-170 מ"ר) נבנו מטבחים חדישים, נקנו מכונות לשטיפת כלים, חסכונות נשברו כדי להשקיע בשיש וביונקי אדים. הגברים פרצו למטבח והשתלטו עליו באלימות. ג'ודי פרסמה ספר בישול...

חדר האוכל נסגר - לא היה דורש לארוחות הערב וגם לארוחת הבוקר באו בודדים, עד שהוחלט פשוט לבטל אותן. ארוחות הצהרים הוכנו ע"י חברה קבלנית ונועדו בעיקר לעובדים השכירים ולילדים...

 על כן אנו מקדישים לחג הארבעים של קיבוץ אייל... ספר מתכונים.

בכך אנו מצהירים קבל עולם: "הסתיים עידן הארוחות המשותפות, הושלם תהליך ההפרטה. איש לטעמו, ישראל, איש איש למטבחו..."

 * * *